חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, או בקיצור – חוק הפלת"ד, קובע, בין היתר, כי במקרה של נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים יש לתבוע לפי חוק זה בלבד.
המשמעות העיקרית של קביעה זו היא שהדיון בתיקים אלו מתמקד בשאלת הנזק ולא בשאלת האחריות.
בשונה מתביעת נזיקין, התובע מנוע מהגשת חוות דעת רפואית בעניינו ועליו לבקש מבית המשפט למנות מומחה רפואי אשר יבדוק אותו ויעריך את מצבו הרפואי. ישנם מקרים בהם ממנה בית המשפט מספר מומחים לקביעת נכות של תובע.
חישוב הפיצוי נגזר מקביעת המומחה ומושפע מפרמטרים ייחודיים לכל תובע – גיל, הכנסה, מצב רפואי קודם ועוד.
לאחר קבלת חוות הדעת הרפואית מגישים הצדדים "תחשיבי נזק" מטעמם, במסגרתם טוען כל צד מה הפיצוי לו זכאי התובע לאור מצבו הייחודי ולאור קביעת המומחה.
התחשיב מבוצע לפי "ראשי נזק" שונים שנגרמו לתובע, ונחלק לנזק "מיוחד" ולנזק "כללי", בכללם ראשי הנזק הבאים:
כאב וסבל.
הפסד השתכרות בעבר.
אובדן הכנסה ופנסיה בעתיד.
הוצאות רפואיות שהוציא התובע בעקבות התאונה והוצאות צפויות בעתיד.
הוצאות בגין נסיעות שהוציא התובע בעקבות התאונה והוצאות צפויות עתידיות.
עזרת צד שלישי (לרבות עזרה של בני משפחה), לעבר ולעתיד.
למרות הזהות בנתונים, במרבית הפעמים ישנו פער רב בין תחשיבי הנזק שהוגשו מטעם הצדדים השונים, ולא אחת מזמן בית המשפט את הצדדים למתן הצעה מטעמו (ולעיתים אף מציע מבלי לזמן את הצדדים).
במידה והצעת בית המשפט מקובלת על הצדדים, מסתיים התיק בפשרה. במידה ולא - ממשיך ההליך לדיון הוכחות.
* האמור לעיל הינו כללי ועל קצה המזלג בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ משפטי ואין להסתמך על האמור לביצוע פעולה ו/או הימנעות מביצועה ובכל מקרה מומלץ לפנות לייעוץ משפטי פרטני עם עו"ד המתמחה בתחום.
* הניסוח הינו בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.